ההליכה מתבצעת על הליכון כמו בחדר הכושר כשהמהירות מוגברת עד למצב של ריצה קלה. כל ההליך מצטלם לו בווידיאו והנתונים משוקללים יחדיו כדי לבחון את כל התהליך הכמעט לא מודע הזה, הדבר הפשוט הזה שאנו מתרגלים כבר מגיל שנה לערך: הליכה. פשוט לכאורה, כי פרופ’ איילון יודע לתת בו סימנים. את כל הנתונים האלה מעבד המחשב ומגיש לרן את האבחון הסופי ביחס למדרס הרצוי.

התחנה הבאה היא ללא ספק המהנה ביותר בתהליך: אני נפרד מהד”ר, ומשתרע לי על כורסת-עור נעימה, מרים רגליים באוויר ורן מצפה לי את הרגל בכפפה פולימרית. התהליך מזכיר מעט גיבוס של עצם שבורה: החומר מתרכך במים ומתקשה על הרגל, אך מונח כך שבניגוד לגבס למשל, ניתן יהיה להסירו ללא צורך בחיתוך. התבנית שנוצרת משמשת להכנת המדרס הסופי.

כמעט שבועיים חולפים, ואני מנצל את הזמן כדי להרהר בטמטומן של מערכות גדולות: אבידור הבהיר לי במפורש שייקח לי משהו כמו חמישה ימים להתרגל לצורת הדריכה החדשה שיכפה עלי המדרס, ושבכל מקרה, גם אם לא אסבול מקשיי-הסתגלות, הרי שאני אוזמן לביקורת כחלוף שבועיים מיום קבלת המדרס. אני משווה את זה לתהליך שעברתי בשעתו בצבא: לא רק שהטכנולוגיה אז היתה מפגרת בהרבה אחרי התהליך שעברתי כאן, אלא שגם הרעיון שאצליח להתרגל למדרסים תוך כדי שגרת יום שכוללת שני מד”סים ליום, שני מסעות לשבוע ופעילות גופנית מאומצת במשך 18 שעות ביממה, היה נואל כמעט כמו המחשבה שכל חייל יכול לשאת “מופזית” על רצועת-הנשק…

זהו, חלפו שבועיים – ונדמה לי שאין יום נכון מזה לקבלת המדרסים החדשים: זה עתה חזרתי משבוע בחו”ל עם דיסק שעומד לפני הפריצה העונתית שלו. הגב שלי כואב כל-כך, עד שאני מצליח בקושי להתכופף אל הנעליים כדי לחלוץ אותן.בעוד רן מפטרל סביבי, אני מצליח להבחין בדינמיקה הייחודית של הרשת: קומת המרתף שנמצאת על פנקס, בין “בית- החייל” למגדלי אקירוב, היא בעצם המערה החשמלית של שוחרי הדריכה הנכונה באשר הם: אחת הלקוחות הקבועות מגיעה עם אמה הקשישה ועם בעלה (את המדרסים ניתן לשלב גם בנעליים אלגנטיות, ואפילו בנעלי עקב!), אחר מגיע עם הבן בחייל-שעומד לפני גיבוש ליחידה מובחרת, גם האחרים כאן נראים כאילו הם חברים בכת-סודית של מכורים לנעלי נוחות – וכמעט כולם מכירים כבר שנים את משפחת אבידור. רן מאשר: “משפוחה”, הוא לוחש לי, בעודו מפגין סבלנות נדירה כלפי גברת אחת שלא מפסיקה לדבר.

כבר מהצעדים הראשונים על מדרסי הגרפית החדשים, שככה יהיה לי טוב, אני מרגיש טוב יותר, כאילו גבהתי קצת… וכחלוף כמה ימים, אני מחכה כבר למועד הביקורת, כדי לספר לאבידור שהמדרס החדש שלו הציל אותי מפריצת-דיסק וודאית (אחרי כל-כך הרבה שנים, אתה לומד כבר לזהות את נקודת האל-חזור של התהליך).

ועכשיו, כמובטח, לבר רפאלי. אוי בר, בר, עם העור החלק, הגוף המושלם, השיער החלק הגולש – ובעיקר המבט הזה בעיניים… טוב, הגיע הזמן להודות: לא היה כלום בין בר רפאלי לביני, לפחות לא ככל שהדברים אמורים בתרומה שלה לקשר…אבל תגידו לי אתם מה הייתם עושים במקומי? איך עוד הייתי גורם לכם לקרוא כבר קרוב ל- 1,200 מילה על מדרסים? משהו שיכול לשנות את חייכם עד כדי כך, שלו תבחינו בבר (מצטער, לא הצלחתי להתאפק) תוכלו לנתר מהכיסא שלכם בקפיצה קלה, ולגשת אליה בצעד זקוף ובטוח…

פורסם במגזין “MAN TALK” של עיתון גלובס, 29/12/2009